שמנים אתריים (נקראים גם "שמנים ארומטיים" או "שמני תמצית") הם חומרים נדיפים הקיימים בסוגים רבים של צמחים. הם מצויים בבלוטות או חללים מיוחדים ומעניקים לצמח את ניחוחו האופייני. במשך מיליוני שנות האבולוציה, יצרו הצמחים בתוכם את השמנים האתריים למטרות שונות, כגון דחיית חרקים ומזיקים, קטילת פטריות או משיכה של חרקים לצורך הפריה.

ישנן שתי שיטות הפקה של שמנים אתריים טהורים: זיקוק בקיטור (או מים) ובמקרה הספציפי של הדרים, גם הפקה ע"י סחיטה של קליפת הפרי.

הפקה באמצעות ממסים מניבה אבסולטים או רזינואידים. שיטה נוספת, חדישה יותר, היא מיצוי באמצעות דו-תחמוצת הפחמן (CO2 Extraction). כל אלו אינם מוגדרים כשמנים אתריים.

ההגדרה המקובלת של שמן אתרי טהור היא די ברורה:
א. שיטת הפקה - זיקוק בקיטור או סחיטה (רק בשמני קליפות הדרים).
ב. צמח ממשפחה וזן ברורים.
ג. בתהליך הזיקוק או לאחריו, לא מוּצָאִים מרכיבים כלשהם מהשמן ולא מוספים מרכיבים כלשהם.

רגולציה:
ישנם מספר גופים, מהידועים ביניהם הוא מכון התקנים הצרפתי AFNOR, המנפיק תקנים לאלפי מוצרים צרפתיים, כולל שמנים אתריים. גוף התקינה הבינלאומי ISO שבשוויץ, אימץ את תקני AFNOR לשמנים האתריים כתקן בינלאומי וישנם גם תקנים של הקהילה האירופית, התואמים לתקני AFNOR. הנקודה החלשה בתקני AFNOR ומקביליהם, היא זו: שמן אתרי טהור מכיל עשרות רבות עד מאות תרכובות כימיות. התקנים מתייחסים לתכולה של מספר מרכיבים בודדים בשמן. כך לדוגמא, כדי לקרוא לשמן "שמן מנטה (Mentha piperita)" עפ"י תקן AFNOR, הוא חייב להכיל 35-45% מנתול, 10-20% מנתון, 4-9% מתיל אצטט ו 3-7% Cineole. הבעיה היא שאלו רק ארבעה מתוך עשרות מרכיבים שקיימים בשמן הטהור האמיתי. חברה הפועלת באופן לא-אתי, יכולה לקחת את ארבעת המרכיבים האלו (ממקור טבעי או סינתטי), לערבב אותם ביחס הנכון בתוך חומר מילוי מתאים ולקבל שמן שיעמוד בתקן AFNOR. לשמן הזה יהיו ריח וטעם של מנטה, אך לא את כל סגולות הריפוי, מכיוון שחסרים בו מרכיבים רבים.

בישראל, פרסם משרד הבריאות בשנת 2007 נוהל אישור שמנים לשימוש חיצוני המחייב הנפקת רשיון תמרוק לכל שמן אתרי המיועד לשימוש על גוף האדם. את כל השמנים האתריים להם קיים רשיון בישראל, ניתן למצוא ב מאגר התמרוקים.

מקורות:
http://www.raindroptraining.com/messenger/v3n3.html#true